כולנו שמענו על מכתבי ההתראה, שלעיתים לא נהירים כ"כ, שמגישים בנקים לתמונות (כדוגמת מראות אימג' או גיטי אימג'), בגין הפרת זכויות יוצרים בתמונות/תצלומים, כנגד בעלי אתרי אינטרנט שונים או כנגד כאלו שמפרסמים בפורטלים שונים את עסקם וצירפו לאתרם תמונה כלשהי שמצאו בגוגל.
אולם, לפני שאתייחס באופן ספציפי לפסק דין שניתן בעניין בנק תמונות, נראה כי יש צורך להבהיר בקצרה, מספר מושגים, אותם אפרט במאמר מורחב יותר בנושא זכויות יוצרים שיתפרסם בעתיד הקרוב.
עולם זכויות היוצרים בישראל, על קצה המזלג, הינו ענף משפטי וחלק מעולם הקניין הרוחני (אשר כולל גם ענפים נוספים- סודות מסחריים, פטנטים, סימני מסחר ומדגמים) ומבחינה חוקית היה מעוגן בנוסח פקודה אנגלית משנת 1911, עד שחוק זכות יוצרים, תשס"ח-2007 הגיע להחליפו ברוח מתאימה יותר לתקופה שלנו. ההגנה המשפטית של זכויות היוצרים באה למעשה ליתן תמריץ ליוצר ולעודד השקעתו ביצירת ביטוי חדש לעולם התרבות שלנו. אולם ישאל השואל- מדוע לנו להגן על היצירה הזו בכלל? ישנן תיאורטיות משפטיות רבות בנושא. כך לדוגמה, תיאוריה אחת טוענת כי באמצעות עירוב עבודה ויגיעה אישית שלנו בנכס, אנו יכולים להפקיע אותו מנחלת הכלל ולקנות בו קניין פרטי.תיאוריה זו במקור נכתבה לעניין קניין מוחשי – מקרקעין. אבל מה לגבי קניין בלתי-מוחשי? קניין רוחני- ניתן לטעון ברוח תיאוריה זו כי אנו מוקפים בעולם עם שפע רב (אותות, צבעים, מספרים ועוד) אשר שייכים לנו, לכולנו. אולם היוצר, באמצעות חשיבה, עבודה ויצירה אישית שלו- משתמש באותם צבעים אותות ועוד ויוצר יצירה אישית שהופקה ביגיעה אישית רבה והשקעה מצידו ובכך מעשיר הוא את עולם התרבות שלנו ואנו מצידנו מקנים לו הגנה, בין היתר, כדי למנוע ממנו חסרון כיס וכדי שיוכל להרוויח מיצירתו.
אם כך, מדוע קשה לנו כבני אנוש לקבל את הרעיון שהמשפט מקנה לאותו יוצר הגנת זכויות יוצרים? נתחיל בעולם המקרקעין. רובנו הרי לא היינו נכנסים לקניינו (בית) של אחר ותופסים בו חזקה. להבדיל מכך, בסרט, בתמונה או בספר- אנו מרגישים יותר נעים לעשות פעולות כלשהן. מדוע? ההבדל נעוץ, בין היתר, במחסום פסיכולוגי אשר אינו קיים כאשר מדובר על נכס בלתי-מוחשי (זכויות יוצרים- ספר, שיר, תמונה, צילום ועוד) להבדיל מנכס מוחשי (בית). כמו"כ, שואלים עצמנו- מה איכפת לו ליוצר שאני משתמש בתמונה אם הוא גם יכול להשתמש בה.
ונחזור לחוק זכות יוצרים משנת 2007 ונשאל- מהן אותן יצירות מוגנות בחסות החוק? החוק מונה רשימה רבה של יצירות מוגנות, כגון יצירות אדריכלות, פנטומימה, ספר, שיר, מאמר, תמונות, תצלומים ועוד. זאת בלבד שאותה יצירה עמדה בתנאי הסף להיות מוגדרת כיצירה המוגנת בזכויות יוצרים בחסות החוק: מקוריות (כמובן עם מידה מינימאלית של יצירתיות), קיבוע (נדרש שהביטוי יהיה מקובע בדבר פיזי כלשהו, כלומר- לא בע"פ). כמו"כ, נדרש כי יהיה ביטוי ליצירה ולא יהיה המדובר רק ברעיון. הגנת זכויות יוצרים, להבדיל מענפי קניין רוחני אחרים (כגון, פטנטים, סימני מסחר ומדגמים) קמה עם הולדת הביטוי, בלא צורך לרשום זכויות יוצרים ברשם כלשהו.
החוק למעשה מקנה לבעלי זכויות היוצרים ביצירה מוגנת, אגד של זכויות כלכליות בלעדיות לו (כגון, הזכות להעתקה של היצירה המוגנת, הזכות להעמיד את היצירה המוגנת לרשות הציבור, הזכות לשדר את היצירה המוגנת, הזכות ליצור יצירה נגזרת מהיצירה המוגנת- כמו סרט המבוסס על ספר, ועוד ועוד). לצד אותו אגד של זכויות כלכליות, החוק גם מקנה לבעלי זכויות היוצרים ביצירה מוגנת, זכויות מוסריות- כגון, זכות המחבר ששמו ייקרא על יצירתו בהיקף ובמידה הראויים לאותו עניין.
ומה הקשר של בנקי התמונות לענייננו? בעולם וגם בישראל, צלמים רבים אשר רוצים להתפרנס ממכירת רישיונות שימוש בתצלומיהם ולהפיץ את תצלומיהם בתפוצה רחבה לקהל הרחב, נותנים רישיון לבנק תמונות לנהל את ההיבטים השונים הנוגעים למסחור התמונה- לשיווקה, להפצה ולמכירת רשיונות שימוש בה. אותו בנק, בדומה לאקו"ם לעניין יצירות מוזיקליות, מאגד בתוכו אמנים רבים ומאפשר רכישת רישיונות שימוש שונים בתמונות שכאלו ע"י הקהל הרחב. את התמלוגים ממכירת הרשיונות נותן הבנק לאמנים עצמם. כמו"כ, אותו בנק, בהקשר לענייננו, מגן על זכויות הצלמים והאמנים ביצירתם ופועל כנגד אלו שמפרים את זכויות היוצרים בהם (וזאת רק אם קיימת לו זכות תביעה בהתאם לתנאים שנקבעו בחוק ושחלקם מפורטים בהמשך).
יאמר לעצמו הגולש אשר שולט בזירת האינטרנט – "אוקי, אז יש בנק תמונות ולא רכשתי תמונה. מה זה יקר. למה לשלם כמה עשרות דולרים על משהו שאני יכול למצוא בגוגל?" וכך, ביום בהיר אחד, יוכל להיות מונח על שולחנו מכתב התראה לפני נקיטת הליכים בגין תמונה שמצא בחיפוש בגוגל והעלה אותה לפרסום באתר האינטרנט שלו. כמובן, ושלא יתפרש לשני פנים, תמונה או צילום, הינם לרוב מוגנים בזכויות יוצרים ולבעלי זכויות היוצרים הזכות לנקוט כנגד מפר בהליכים משפטיים. באמרת אגב, אציין שע"פ חוק זכות יוצרים משנת 2007, ניתן אף לבקש מבית המשפט, פיצויים סטטוטוריים (כלומר, פיצויים ללא הוכחת נזק), בסכום של עד 100,000 ₪ בגין כל הפרה.
ההמשך הטבעי, לרוב, למשלוח מכתב התראה לאותו גולש- יהיה שכירת שירותיו של עו"ד ע"י הגולש להשיב למכתב ההתראה, ואם אכן לתובע יש 'קייס' – ניסיון להגיע לפשרה עימו, ניסיון שאם צלח יכול להסתכם בכמה מאות, אלפים או במקרים אחרים- אף יותר מכך. והכל תלוי מידת ההפרה מהי ויכולות מו"מ של הצדדים. כלומר, חסכון של כמה דולרים ברכישת התמונה מלכתחילה- הסתכם בכמה מאות במקרה הטוב ובכמה אלפים יפים, במקרה הפחות טוב.
אולם, מה במקרה בו הבנק הגיש מכתב התראה למפרה לכאורה, השניים סיכמו הסדר פשרה לתשלום פיצויים לבנק ובדיעבד התברר כי התמונה כלל לא שייכת לאותו הבנק ואף אין לו כלל זכויות על פי דין לקבל מאותה מפרה לכאורה כספים בגין טענות להפרת זכויות יוצרים? האם ניתן לבטל את אותו הסכם פשרה ולטעון כי הייתה הטעייה של הבנק ומצג שווא מטעה, שהובילה לחתימה על הסכם פשרה שכזה מלכתחילה? בפני רשם בית משפט השלום בת"א בתא"מ 41058-04-12, מראות אימג' בע"מ נגד מזור, הגיעה שאלה דומה אשר הוכרעה לפני יומיים (פסק הדין ניתן ב10.10.12).
בהקשר זה יהיה חשוב לציין, כפי שגם בית המשפט ציין בפסיקתו, כי ע"פ חוק זכות יוצרים משנת 2007, זכות תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים תקום אך ורק למי שהוא בעלי היצירה או אם ניתן רישיון בתמונה, רק למי שהוא בעל רישיוןייחודי לעשות שימוש בתמונה- כלומר במקרים של בנק תמונות, רק אם יוכח כי הבנק הוא בעל רישיון ייחודי בתמונה וכי אותה תמונה לא משווקת וממוסחרת באמצעות בנקי תמונות או אתרי אינטרנט אחרים.
במקרה זה, קבע בית המשפט כי בהסדר הפשרה שנחתם בין הבנק למפרה לכאורה, הבנק לא ציין באופן ברור כי הוא בעל רישיון ייחודי לעשות שימוש בתמונה ולא בכדי. כמו-כן, הבנק לא הצליח להוכיח בתביעה כי הוא בעל זכויות היוצרים ביצירה או בעל רישיון ייחודי בתמונה (וזאת לאחר שמספר ראיותיו לא נתקבלו ע"י בית המשפט). בשולי הדברים אציין כי הבנק, התובע, במקרה זה, טען כי הוא בעל רישיון ייחודי שניתן לו ע"י בנק תמונות אחר מחו"ל שהוא זה שקיבל רישיון ייחודי מהצלם עצמו. בית המשפט בהתייחסותו לעניין זה קבע כי בהתאם להוראות החוק, ומאופיו של הרישיון הייחודי- גם אם ניתן רישיון ייחודי- הרי שהייחודיות ניתנה לכל היותר לבנק בחו"ל, אך לא לזה בארץ. הבנק בארץ משמש לכל היותר כנציג בישראל של הבנק בחו"ל ובתור נציג לא עומד לו רישיון ייחודי אשר מכוחו ניתן להגיש תביעה בגין הפרת זכויות יוצרים.
אולם אף אם ניתן היה להעביר רישיון ייחודי לבנק בארץ, בית המשפט קבע כי משלא הוכח שהבנק בחו"ל הוא עצמו בעל רישיון ייחודי מהצלם או בעל זכויות יוצרים ביצירה, אזי שהבנק בחו"ל לא יכול היה להקנות לבנק בארץ, גם אם הדבר היה אפשרי מבחינה משפטית, יותר ממה שיש בידיו.
בפסיקתו, בית המשפט קבע כי הנתבעת (המפרה לכאורה), הצליחה להוכיח כי הוטעתה על ידי התובעת (הבנק), להאמין כי היא מחזיקה בזכויות שמקנות לבנק זכות לעשות שימוש ייחודי בתמונה, ובהסתמך על מצג השווא כאמור, המפרה לכאורה חתמה על ההסכם – והכל, מתוך הטעייה.
לכן, ביטל בית המשפט את ההסכם מכוח הטעייה ואף הטיל על הבנק תשלום הוצאות ושכר טרחת עו"ד של המפרה לכאורה בסך של 5,000 ₪.
המסקנה היא שבאם קיבלתם מכתב התראה/דרישה בנוגע להפרת זכויות יוצרים, כשלב ראשון, כדאי יהיה שתבררו שהתובע בעל זכות תביעה מכוח הדין. במקרה בו, הציג עצמו התובע כבעל זכות תביעה מכוח הדין, נחתם הסכם פשרה והדבר היה מצג שווא והטעייה מצד התובע- ניתן יהיה, במקרים מסוימים, לנסות ולבטל הסכם פשרה כאמור.
בברכה,
דור נחמן, עו"ד
________________________________________________________________________
הפוסט אינו ממצה את החומר המשפטי הקיים והמתפתח תדיר בנושא ואף ייתכן שחלו בו טעויות. לפיכך, הפוסט שנכתב על דעת המחבר, אינו מהווה המלצה, עצה מקצועית, יעוץ משפטי או חוות דעת משפטית, ואף אינו יכול לשמש כתחליף להתייעצות עם עורך דין. כל שימוש או הסתמכות על הפוסט הוא באחריות הבלעדית של המשתמש, ומהווה ויתור על כל טענה כלפי המחבר.
כל הזכויות שמורות לעו"ד דור נחמן. www.dnlaw.co.il
________________________________________________________________________
