יום חמישי, 25 באפריל 2013

בעיית ההגנה על תכנית עסקית ומשמעות חשיפתה של תכנית עסקית

בעיית ההגנה על תכנית עסקית ומשמעות חשיפתה של תכנית עסקית בעקבות מקרה גוטקס (ת"א 155894-09 בן עמי ואח' נ' גוטקס מותגים (שותפות רשומה) ואח') (פסק הדין ניתן ביום 14.4.13).
 
במקרה גוטקס המדובר היה בתביעה כספית, לפיצוי התובעות בגין שימוש לכאורה שעשו הנתבעות (גוטקס ואחרים) בתכנית עסקית פרי פיתוחן של התובעות, וללא מתן כל תמורה להן.
במקרה זה, התובעת הינן בעלות עסק למתן שירותי ייעוץ שיווקי ופרסומי והן פנו, למי שהיה בזמנו, מנכ"ל גוטקס (העוסקת במכירה קמעונאית של מותגי אופנה בינלאומיים, בין היתר זארה) בהצעה עסקית. הצעתן של התובעות הייתה לתת שירות של מיתוג הלקוחות ולהכין עבורן "ספר מותג" שיכלול ניתוח מקיף של כל הפרמטרים הנוגעים למראה החיצוני של הלקוח: התאמת לבוש לפי צבעים, גזרות וסוגים, התאמת סגנון הלבוש לאישיות, התאמת איפור, אביזרים ועוד. במרכז הסטיילינג שיוקם יכינו לכל לקוח "בוק" עם העקרונות המנחים שבעזרתם יוכל לשפר את המראה הכלל ולהיות הסטייליסט של עצמו- כלומר, ידע מה מתאים לו ומה לא ולבחור פריטים המחמיאים לו והמבליטים את הצדדים היפים שבו.
בעקבות הפגישה הראשונית בין הצדדים, הציע מנכ"ל גוטקס לתובעות לשלוח אליו תכנית עסקית על מנת לבחון את ההצעה העסקית של התובעות והלה אכן שלחו לגוטקס את התכנית העסקית שלהן אשר כותרתה "תמצית תכנית עסקית לבניית מרכז סטיילינג בחנויות זארה".
ע"פ עדויות הנתבעות, כפי שנקבע ע"י בית המשפט, בשונה מהמטרה שבתכנית העסקית, לא היה לגוטקס עניין להיכנס לתחום נוסף של מתן שירותי סטיילינג ולעשותו מקור רווח כשלעצמו אלא מטרתה הייתה קידום מכירות של מוצרי החנות בלבד (ואילו ע"פ התכנית העסקית, הלקוח היה קונה בשלל חנויות הקניון). לפיכך, גם לא היה לה עניין להשקיע משאבים כספיים ואחרים בהקמת שירות סטיילינג, משאבים שהיו נדרשים ע"פ התכנית העסקית של התובעות ואשר היו על כתפי הנתבעות. כמו"כ, הנתבעת גם לא נצטרכה לשירותי ייעוץ שיווקי ופרסומי של התובעות.
ולפיכך, גוטקס שילבה שירות סטיילינג אישי בפן של קניינות אישית, כאמצעי לקידום מכירות של פרטי לבוש המצויים בזארה בלבד.
לשיטתן של התובעות, השירות אשר נתנה גוטקס דומה לשירות אשר הוצע בתכנית העסקית בכך שהסטייליסטיות נתנו ללקוח ערכת כלים.
בפסיקתו, בית המשפט מאבחן בין התכנית העסקית פרי עמלן של התובעות לבין השירות אשר ניתן לבסוף ע"פ ידי גוטקס והנתבעות האחרות (לדוג', תשלום סימלי שנגבה על ידי גוטקס בגין שירותי הסטיילינג אשר מטרתם היה קידום מכירות בגדי חנות זארה; לעומת, מתן שירותי סטיילינג הכלולים בתכנית העסקית של התובעות, אשר מטרתם מקור רווח נפרד).
כמו"כ, בית המשפט קבע כי "אין חולק כי התובעות לא המציאו את שירות הסטיילינג כשלעצמו. מטרתה של התכנית העסקית הייתה לתת שירות נפרד ועצמאי של סטיילינג, שיפשר ללקוחות לעשות "מהפך" ולהקנות להם כלים שיאפשרו להם 'להיות הסטייליסטים של עצמם'. לא יכול להיות חולק כי ביצוע "מהפך" וודאי שאינו רעיון של התובעות, והוא כשלעצמו שאול מתוכניות טלוויזיה שעסקו בכך. הקניות, בעקבות הייעוץ, היו אמורות להיעשות, לא רק בחנות זארה, אלא בקניון בכלל. כל אלה רכיבים מרכזיים בתכנית העסקית, שלא היו בשירות שנתנה הנתבעת. אין בשירות זה משום רעיון חדשני הראוי להגנה, ויתר על כן, רעיון זה לא בוצע על ידי הנתבעות". [ההדגשות אינן במקור]
 
ובהמשך ציין בית המשפט כי "התובעות טוענות כי הנתבעות נטלו את הרעיון שלהם לגבי אופן פרסום התכנית באמצעות מודעות, עלונים ודיילות. בכך אין כל חדש בתחום הפרסום ולתובעות אין זכויות על אופן ביצוע פרסום כאמור. התובעות גם לא נתנו בפועל שירות כלשהו לנתבעות, שירות שתמורתו היו אמורות לקבל תמורה, אילו התקבלה הצעתם. זאת ועוד, אין בפנינו גמירות דעת של הצדדים להתקשר בהסכם ואין כל הסכמה על פרטים מהותיים של ההסכם. כל שיש לפנינו הוא הצעה של התובעות, להקמת מיזם שלא הוקם, והתמורה שיקבלו תמורתו, על-פי הצעתן, ותו לא. אין חולק, ואף לא באה על כך טענה מצד התובעות, כל שכן הוכחה, כי הנתבעות עשו שימוש בתכנית העסקית כיצירה, ולפיכך לא הייתה הפרה של זכות יוצרים של התובעות על ידי הנתבעות." [ההדגשות אינן במקור]
 
 
לבסוף בית המשפט דחה את התביעה ופסק כי התובעות ישלמו לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.
 
 
ולאחר תיאור המקרה, ברצוני להעלות מספר נקודות למחשבה ואת דעתי האישית:
 
א. דיני זכויות יוצרים
 
נתחיל בעולם דיני זכויות היוצרים. כפי שציינתי באחד ממאמרי הקודמים, חוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 קובע כי זכות יוצרים תהא ביצירה ספרותית (כגון: ספר, מאמר, שיר, חיבור וכיו"ב) אמנותית (כגון: תמונה, ציור, פיסול, יצירה אדריכלית ועוד), דרמטית (כגון: מחזה, יצירה קולנועית, מחול פנטומימה ועוד) או מוסיקלית ובלבד שהיא עומדת במספר תנאי סף לשם הגדרתה כיצירה מוגנת מכוח החוק. הראשון, על היצירה להיות מקורית. השני, על היצירה להיות בעלת מידה מינימאלית של יצירתיות. השלישי, על היצירה להיות מקובעת בצורה כלשהי (לדוגמה, הרצאה שניתנה בע"פ ללא שישנם בידי המרצה סיכומי הרצאתו או מצגת – לא תהייה מוגנת ע"פ חוק זכות יוצרים). כמו"כ, זכות יוצרים לא תחול על הרעיון ששימש ליצירה אלא על אופן ביטויו של הרעיון ביצירה שנוצרה (ובלבד, שהיצירה עומדת בתנאי הסף כך שתוענק לה הגנת זכויות יוצרים).
 
באותו המאמר ציינתי גם את הסיבות מדוע לא נקנה הגנה על הרעיון אלא רק על אופן הביטוי של היצירה.  ראשית, רעיונות הם למעשה אבני היסוד בעולם היצירה והתרבות ואם ניתן לגביהם הגנה, הרי שיהיה בכך בכדי לפגוע בעולם היצירה. שנית, רעיונות מאופיים הם דבר אמורפי אשר קשה להגדירו וליתן בו הגנה מתוחמת. שלישית, ברצוננו להעשיר את עולם היצירה ונכסי התרבות שלנו ולפיכך אנו נותנים תמריץ ליוצר היצירה להשקיע ביצירתו בכדי שיצירתו תהא, בין היתר, יצירתית ומקורית וכך תזכה במתן הגנה. כלומר, אם נקנה ליוצר את ההגנה כבר בשלב הרעיון, הרי שייתכן ויהיה בכך בכדי לפגום בעולם היצירה ובנכסי התרבות, שכן לא נוצר ביטוי חדש בעולם היצירה אלא אך רעיון בוסרי אשר הינו בשלב התחלתי.
 
במקרה גוטקס, המדובר היה למעשה בשלושה שלבים בהקשר לעולם זכויות היוצרים. בשלב הראשון, הגו התובעות את הרעיון לשירותי סטיילינג. כאמור, בשלב הזה לא הוקנו ואף לא סביר שנקנה להן זכויות יוצרים. זאת כיוון שאף הרעיון עצמו לא היה מקובע כתנאי להגנה (בדיוק כפי שהרצאה אשר ניתנת בע"פ ללא שישנם בידי המרצה סיכומי הרצאתו לא תהייה מוגנת ע"פ דיני זכויות יוצרים). בשלב השני, התובעות "פרמלו" את הרעיון העסקי שלהם וכתבו אותו עלי ספר, בתכנית עסקית אשר ע"פ פסיקת בית המשפט ניתן לסבור כי הייתה מגובשת, כתובה באופן מפורט וכו'. לפיכך, ייתכן ולתכנית העסקית של התובעות נקנה הגנת זכויות יוצרים. ומדוע? אם אכן התכנית העסקית של התובעות הייתה יצירתיות דיו, מקורית והייתה מקובעת – הרי שהן הביאו לעולם היצירה, ביטוי חדש. ביטוי אשר הינו מוגן מכוח זכויות יוצרים כיצירה ספרותית.
בשלב השלישי והאחרון – לטענת התובעות, התכנית העסקית באה לכדי מימוש על ידי גוטקס. בשלב זה חשוב יהיה להסביר מונח הקרוי "עשיית יצירה נגזרת". ע"פ דיני זכויות יוצרים, בהנחה וקבענו כי ליצירה מסוימת מוקנית הגנה מכוח זכויות יוצרים, הרי שלבעלי היצירה תוקנה הזכות לעשות יצירה נגזרת מיצירתו הראשונית. יצירה נגזרת ע"פ לשון חוק זכות יוצרים היא "עשיית יצירה נגזרת היא עשיית יצירה מקורית המבוססת באופן מהותי על יצירה אחרת, כגון תרגום או עיבוד". כלומר, בעשיית יצירה נגזרת נכנסות סיטואציות כגון עשיית סרט (כיצירה קולנועית) המבוסס על ספר (כיצירה ספרותית מקורית), מחזמר המבוסס על יצירה מוסיקלית מקורית ועוד.
 
האם מימוש תכנית עסקית היא עשיית יצירה נגזרת?
בספרה של אורית פישמן אפורי, היצירה הנגזרת בדיני זכויות יוצרים, מאוזכרת פסיקה אנגלית הקובעת כי אין מניעה כי העתקתה של יצירה ספרותית תעשה על דרך של הפקת מוצר תלת מימדי. לדוג', הפקת מוצר בהתאם לקובץ נתוני מחשב אשר מגדיר את צורת המוצר, ואשר מוגן כיצירה ספרותית, עשויה לעלות כדי העתקה מפרה של קובץ הנתונים. כמו"כ, מציינת ד"ר פישמן אפורי בספרה כי "ככול שפוחתת מידת הזהות בין החלק שניטל מהיצירה הקיימת לבין השימוש שנעשה בחלק זה במסגרת היצירה הנגזרת, כך מתעוררת ביתר שאת השאלה אם אמנם נעשה שימוש בדרך הביטוי של היצירה ולא ברעיון הגלום בה".
 
אשמח שנדון בשאלה זו בבלוג ולכן ארצה להשאיר שאלה זו פתוחה.
 
ברור כי בהנחה ו(א) התכנית העסקית הינה יצירה מוגנת מכוח זכויות יוצרים; וגם (ב) צד כלשהו מממש תכנית עסקית באופן אשר נחשב לעשיית יצירה נגזרת; וגם (ג) מימוש תכנית עסקית היא עשיית יצירה נגזרה – הרי שמתרחשת הפרת זכויות יוצרים.
 
 
 
ב. דיני סודות מסחריים
 
לאחר עיון בפסק הדין במקרה גוטקס, נראה כי במקרה זה, לא הועלתה הטענה שגוטקס גזלו סוד מסחרי מהתובעות.
כפי שציינתי באחד ממאמרי הקודמים, חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (אשר בו חוקק פרק שלם העוסק בסודות מסחריים ובגזל סוד מסחרי) הינו המקור החוקי לתחום המשפטי של הסודות המסחריים, אולם אף לפני חקיקת החוק הנ"ל פסיקות בתי המשפט הכירו בעולם הסודות המסחריים ובחשיבותם. על פי הפרק בחוק, העוסק בגזל הסוד המסחרי, ניתן אף לראות את מטרתם של הסודות המסחריים. סוד מסחרי, מוגדר בחוק הנ"ל כ"מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".
מטרת עולם הסודות המסחריים הוא בהגנה על הרעיון עצמו ועל המידע העסקי שהינו בעל ערך רב לבעליו וכל עוד הוא אינו מידע אשר בנחלת הרבים. אולם, על מנת להיכנס בשעריו של החוק וליהנות מהגנתו, יש לעמוד בתנאים מסוימים המפורטים במאמרי.
כלומר, עיננו הרואות כי מטרת סודות מסחריים הוא בהגנה על הרעיון בעוד שמטרת זכויות יוצרים היא בהגנה על הביטוי (!). כפי שציינתי במאמרי הקודם, מומלץ כי לפני שייחשף מידע עסקי כלשהו יש לנקוט באמצעים סבירים על ידי בעלי הסוד לשם שמירת סודיותו. כך לדוגמה, ניתן (ואף מומלץ) לחתום על הסכם סודיות עם מי שהמידע הסודי מועבר אליו. במקרה גוטקס, לא אוזכר כי נחתם הסכם סודיות כלשהו וניתן בהחלט להניח כי אם היה נחתם הסכם סודיות או באם הייתה מועלית טענה לגזל סוד מסחרי – פסק הדין וקביעות בית המשפט היו שונות.
 
 


__________________________________________________________________________
המאמר אינו ממצה את החומר המשפטי הקיים והמתפתח תדיר בנושא, ולפיכך מהווה סקירה משפטית תמציתית שייתכן שחלו בה טעויות. לכן, המאמר שנכתב על דעת המחבר, אינו מהווה המלצה, עצה מקצועית, יעוץ משפטי או חוות דעת משפטית, ואף אינו יכול לשמש כתחליף להתייעצות עם עורך דין. כל שימוש או הסתמכות על המאמר הוא באחריות הבלעדית של המשתמש, ומהווה ויתור על כל טענה כלפי מחבר המאמר, כלפי בעלי האתר וכן כלפי עורך הדין המפרסם באתר.
כל הזכויות שמורות לעו"ד דור נחמן
__________________________________________________________________________

יום רביעי, 24 באפריל 2013

מפר זכות יוצרים אינו זכאי לצפות לשלם כפיצוי את הסכום שהיה משלם בעבור רישיון אלמלא ההפרה

ביום 5.2.12, ניתן על ידי בית המשפט השלום בנתניה פסק הדין במסגרת ת"א 14226-09-09 צ'רלטון בע"מ נ' פיצוציות לב הרצל בע"מ.
 
לטענת צ'רלטון, התובעת, היא בעלת הזכויות לשידור טורניר אליפות אירופה לאומות בכדורגל (משחקי היורו 2008) מכוח הסכמי רישיון שנרכשו מחברת UEFA. לטענת צ'רלטון, הנתבעים, המפעילים בית עסק מסחרי, הפרו את זכויות יוצרים שלה בהקרנת משחקי היורו ללקוחותיהם, ללא רכישת רישיון מתאים.
 
בין היתר ולאחר שבחן את עובדות התיק הספציפי לעניין הפרת זכויות היוצרים והאם כלל קיימות זכויות יוצרים במשחקים אלו, ציין בית המשפט כי:
"הנתבעות טוענת ששעלות הרישיון כפי שהוכחה עמדה בגובה 2,500 ₪. אכן מר וינשטיין העיד שאם היתה הנתבעת מס' 1 פונה להסדרת הרישיון היתה משלמת סך של 2,500 ₪. עם זאת אין מדובר ברכישת הרשיון בדיעבד, אלא בהפרת זכות יוצרים, אשר על פי חוק מזכה ללא כל הוכחת נזק. סעיף 56 לחוק קובע פיצוי סטטוטרי במקרה של הפרת זכות יוצרים.  כעולה מת.א. 2378/07 הפרדרציה הישראלית בע"מ נ' החלל המופלא, [פורסם בנבו], אזי אדם שהפר זכות יוצרים אינו זכאי לצפות לשלם פיצוי לפי דמי תמלוגים שהיה משלם אלמלא הפר הזכות".[ההדגשה אינה במקור].

משרד עו"ד דור נחמן, עוסק רבות בייעוץ משפטי בתחום דיני זכויות היוצרים וכן בכל הנוגע לזכויות יוצרים ברשת האינטרנט, באם המדובר בהגנה על נתבעים בעקבות טענות להפרת זכויות יוצרים ובאם המדובר בייצוג תובעים אשר זכויותיהם הופרו וישמח לענות לכם על כל שאלה.

_________________________________________________________________________

המאמר אשר נכתב על דעתו של המחבר, אינו ממצה את החומר המשפטי הקיים והמתפתח תדיר בנושא. לכן, המאמר מהווה סקירה משפטית תמציתית שייתכן שחלו בה טעויות ו/או אינה מעודכנת והיא נדונה באופן מסוים למקרה ספציפי בעל נסיבות ספציפיות. יודגש בזאת כי המאמר, אינו מהווה המלצה, עצה מקצועית, ייעוץ משפטי או חוות דעת משפטית מכל סוג ומין שהוא, ואינו יכול לשמש כתחליף להתייעצות עם עורך דין. כל שימוש ו/או הסתמכות על המאמר ו/או על כל חומר אחר שפורסם באתר/בבלוג, הוא באחריותו הבלעדית של המשתמש, ומהווה ויתור על כל טענה כלפי האתר ו/או כלפי עורך הדין המפרסם באתר.

כל הזכויות במאמר זה ובכל הפרסומים האחרים שנעשו בבלוג, שמורות לעו"ד דור נחמן (2013)

_________________________________________________________________________
 

יום שלישי, 9 באפריל 2013

האם הגשת תביעה ופרסומה באינטרנט - היא כפרסום לשון הרע?

בפני בית המשפט במסגרת ת"א (שלום -חדרה) 9596-07-10, עמדה, בין היתר לשאלות נוספות, גם שאלה זו לבחינה.
בעניין זה טענה התובעת בתיק כי בשני מישורים פעלו הנתבעים באופן המהווה לשון הרע כנגדה לטענתה - האחד, עצם הגשת תביעה כנגדה בתיק אחר; והשני, פרסום כתב התביעה באתר אינטרנט. טענתה של התובעת היא כי לשון הרע לכאורה שפרסמו הנתבעים כנגד התובעת, גרמה ללקוחות אחרים של התובעת לבטל עימה עסקאות ללא סיבה, דבר שגרם לתובעת להשקיע סכומי עתק בהשבת אמון הלקוחות הפוטנציאליים והקיימים בה.
 
באופן תמציתי ובקצרה, בית המשפט דחה את טענות התובעת לעניין לשון הרע ופסק, כפי שיפורט להלן בקצרה ובתמציתיות, כי:
א. כאמור בפסיקה, הוכר זה מכבר עקרון קיום חובת הזהירות גם בעת נקיטת הליכים משפטיים. ע"פ ההלכה שנקבעה בפסיקה, פעולה רשלנית הנעשית במסגרת של הליך משפטי, עשויה להקים למי שנפגע מכך, עילת תביעה עצמאית נגד מי שגרם לו עוולה. אולם יש לזכור כי לא בקלות בית המשפט יטיל אחריות שכזו, שכן בדרך כלל תידרש הוכחת התנהגות שאינה בתום לב, התנהגות שיש עימה רשלנות בולטת או ניצול לרעה של הליכי משפט. אולם במקרה דנן, פסק בית המשפט כי לא הוכחה כל פעולה רשלנית במעשי הנתבעים בעצם הגשת התביעה בתיק האחר, כפי שלא הוכחה התנהגות חסרת תום לב מצד הנתבעים בעצם הגשת התביעה בתיק האחר ו/או רשלנות מצידם או ניצול לרעה של הליכי משפט.
 
ב. לעניין פרסום כתב התביעה ברשת האינטרנט - פסק בית המשפט כי לא הוכח שהנתבעים הם אלו אשר העבירו לאתר האינטרנט את כתב התביעה או כי היה להם קשר עם פרסום כתב התביעה באתר האינטרנט. יתרה על כן, בית המשפט ציין כי, התובעת במקרה זה, הסתירה את העובדה כי היא עצמה הגישה תביעת לשון הרע כנגד אדם אחר ובתביעה ההיא כנגד אותו אדם, טענה התובעת כי אותו אדם הוא אשר הקים את אתר האינטרנט המדובר והוא אשר העלה לשם ציטוטים מכתבי התביעה שהוגשו כנגדה. לכן תמוה, ציין בית המשפט בפסק דינו, כיצד, לאור טענות התובעת בתביעה ההיא כנגד אותו אדם,  טוענת התובעת כעת, במקרה דנן, כי יש לראות בנתבעים כאחראים לפרסום באותו אתר אינטרנט. 
ברור כי משבית המשפט פסק שלא הוכח כי הנתבעים הם אלו אשר פרסמו את כתב התביעה באינטרנט, די היה לדחות את טענות התובעת בנושא זה. אולם למרות זאת, בית המשפט התייחס גם לשאלה האם מהווה פרסום כתב התביעה באינטרנט משום "לשון הרע".
 
האם מהווה פרסום כתב התביעה באינטרנט משום "לשון הרע"?
1. כהקדמה, אציין כי ע"פ סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול:
"(1)   להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2)    לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;
(3)    לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;
(4)    לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;
 
    בסעיף זה   "אדם  " – יחיד או תאגיד;"
2. לצורך גיבוש עוולה בגין לשון הרע, אין צורך להוכיח כי בפועל, אדם הושפל או בוזה אלא די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו. לפיכך, אמת המידה שנקבעה לבחינת לשון הרע, היא אובייקטיבית.
3. אולם, עצם פרסום דבר הגשת תביעה בתיק האחר, קבע בית המשפט, מקום בו לא הוצא צו איסור פרסום לגביה – אינו עולה כדי לשון הרע, שכן הדבר נכלל בהגנה שבסעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע. הגנה זו כאמור, מתייחסת לפרסומי דין וחשבון, נכונים והוגנים, על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של בית משפט. יצוין כי פסיקת בית המשפט פרשה כי הדבר כולל גם פרסומי דין וחשבון, נכונים והוגנים, בדבר הגשת תביעה או ערעור אף אם טרם אלו החלו להתברר.
 
לפיכך קבע בית המשפט בעניין זה כי משלא הוצא צו איסור פרסום בנוגע לתביעה, הרי שמדובר בפרסום מותר בהתאם לסעיף 13 האמור לעיל.
 

יום רביעי, 3 באפריל 2013

זכויות יוצרים: מה בין רעיון לביטוי?

על כך במאמר חדש אשר נכתב על ידי עו"ד דור נחמן ואשר פורסם באתר האינטרנט של משרדי בכתובת:

http://www.dnlaw.co.il/?page_id=737

מה הדין מקום בו צד להליך משפטי מבקש למחוק החלטה שניתנה בהליך משפטי לו הוא היה צד מרשת האינטרנט?


בשאלה זו עסק בית המשפט העליון במסגרת תיק אשר בו ביקש אדם להסיר מהאינטרנט החלטה אשר לדבריו מכילה מידע "ישן" אשר פרסומו כיום ברשת האינטרנט, פוגע בו ובעיסוקו.


בית המשפט העליון ציין כי בבקשת המבקש מדובר למעשה בבקשה לאיסור פרסום בדיעבד. שכן, ההחלטה ניתנה כבר לפני למעלה מ-3 שנים, במסגרת הליך שהתנהל בדלתיים פתוחות ומבלי שניתן צו איסור פרסום כלשהו.


בית המשפט העליון קבע כי פרסום החלטות בתי המשפט ופרסום שמות הנוטלים חלק בהליך המשפטי הם חלק מעקרון פומביות הדיון, שהינו כלל יסוד בעל מעמד חוקתי על-חוקי. חריגה מעקרון פומביות הדיון תעשה אך ורק בהתאם להוראה בדין המאפשרת כן או על פי החלטת בית המשפט מכוח עילות מפורשת שנקבעו בחוק לשם כך. ובכל מקרה חריגה שכזו - תעשה במשורה, לאחר שקילה זהירה ועל דרך הצמצום.
 

נוסף על כן, ציין בית המשפט העליון כי "הכלל הוא שעצם הפגיעה בפרטיותו של בעל-דין, בשמו הטוב, או בפרנסתו, כתוצאה מפרסום החלטה שיפוטית בעניינו – ככלל לא די בה, כשהיא לעצמה, כדי לגבור על עקרון פומביות הדיון. סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, מורה כי רק במקום שבו רואה בית המשפט צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו, רשאי הוא לאסור פרסום בקשר לדיוני בית-המשפט מכח אותו סעיף. הפסיקה פירשה הוראה זו בצמצום יחסי ונקבע שבעקרון, תינתן הבכורה לעקרון פומביות הדיון על פני הזכות לפרטיות, שכן ברוב המקרים הזכות "הרגילה" לפרטיות – הגם שאף היא זכות יסוד – נסוגה מפני עקרון הפומביות".


ובהמשך ציין בית המשפט העליון בנוסף כי "גם הטענה בדבר פגיעה "ביכולת המשא ומתן" של המבקש אל מול גורמים שעימם הוא בא במגע במסגרת עיסוקו – איננה מסוג העניינים, אשר יש בהם כשלעצמם כדי לגבור על עיקרון פומביות הדיון. זאת ועוד – בית-משפט זה עמד לא פעם על כך שהמונח: "הגנה על בטחונו של בעל דין" המופיע בסעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט – איננו כולל הגנה על בטחונו הכלכלי של בעל דין".


מאחר ובקשתו של המבקש לא בגדר החריגים שנקבעו בדין לחריגה מעקרון פומביות הדיון, דחה בית המשפט העליון את בקשתו אולם הציע למבקש לפנות באופן ישיר לאתרי החיפוש באינטרנט שאולי יוכלו לסייע לו.
 

(ע"א 2763/09)